<h1>לקוטי רבינו בצלאל אשכנזי</h1>
<h2>דף יט.</h2>
לבר הבא על הגויה. וקשה למה החמיר בזה מכל גופי עבירות. ואמר מהרי"ל ששמע מה"ר יצחק וידא ז"ל לתרץ, דהכל יודעים (דבר) שהנאת בעילת הערל יותר נהנית מבעילת הנימול. ועל זה אחז"ל קשה לפרוש מן הערל. ועתה כשבא הנימול ליזקק עם הגויה היא אינה משתוקקת אליו כאילו הוא ערל. וכשמבין הנימול, אז עולה במחשבתו לעשות בכל כחו להטעימה בעילתו כאילו היה ערל וגוי גמור. לכך ענשו כ"כ חמור, מדה כנגד מדה ע"כ.
מצאתי בתוספות כ"י, בר מהבא על הגויה וכו' מפרש באלפא ביתא דרבי מכיר, דהיינו ערלת בנים קטנים שמתו קודם ש[נימולו] נוטלים אותה מהם ותוקעים אותה למי שבא על הגויה, כדי שיתראה כמי שאינו מהול. ומפני זה רגילים העולם לחותכה קודם שיקברו. ע"כ.
תוד"ה והאיכא תפתה. וכתבו תוספות כ"י, מיהו קושיית ר"ת אינה קושיא, דודאי עלוקה היינו גיהנם. ולפי שתירץ לו כבר שאינו חושב אלא שמות של ז' מדורות ושם של עלוקה הוא שם כולל על כל הגיהנם. ועלוקה פירושה גיהנם כדאיתא בע"ז. ואיכא דאמרי קול גיהנם צועקת, ע"כ.
<h2>דף כא:</h2>
תוד"ה מי כתיב לעג. כתבו בתוספות כ"י, אלא הכי פירושה, מי כתיב לעג להג כתיב. אי לא אתא אלא להאי דרשא דהמלעיג וכו' הול"ל לעג. אלא מדכתיב להג ש"מ תרתי ע"כ.
